Day 11

Netzach within Gevurah: Rectified Self-Confidence

From the process of discovering who we are at the moment, we move forward to realizing who we can be in the future." To do this, we must bring to our inner work the power of netzach (eternity), characterized by confidence. But exactly what kind of confidence is this?

A central complaint therapists deal with today is insecurity, lack of confidence. I don’t believe in myself, I’m afraid of what others may think of me, I don’t dare try to achieve, I’m afraid of failure—we hear things like this all the time.

In response, a variety of books, workshops, and even whole courses are dedicated to building self-confidence: how to believe in ourselves, love ourselves, connect to our strengths, and conquer the world, or, at the very least, appear successful.

Judaism recoils from this kind of self-confidence. It smacks of “my strength and the power of my hand has brought me this success”—a highly negative verse warning us about the illusion that we are the ones running the world. This kind of self-confidence isn’t only mistaken, it’s also dangerous: sooner or later it’s bound to shatter, and this blow will only leave us less self-confident than before.

The rectification for “my strength and the power of my hand” is in the second half of the verse: “and you shall remember that God is the One Who gives you the strength to succeed:” all of our strength comes from God. This sounds very passive and defeatist—we’re nothing, God is everything. But a more careful reading of the verse notices that it says God is giving over His strength to us. The strength is within us, waiting for us to use it.

The faith that God has planted powers within us can fill us with great confidence—not the self-confidence of the ego, but also not its passive opposite. It’s confidence in God, but not the kind that tosses the ball to Him, but rather that catches it from Him, and with it, receives the strength to throw it further.

This is rectified self-confidence: not in ourselves, but in the powers God placed within us and wants us to actualize.

📝 You have the power to succeed in everything you’re meant to succeed in. This power isn’t you or yours alone, but you’re expected to act to realize it. Do all you can, and if God desires it, He’ll support you and see to your success. You can do it!

נצח שבגבורה: בטחון עצמי מתוקן

מתהליכים הקשורים במי שאנחנו כרגע אנו מתקדמים להגשמתה של מי שאנחנו יכולים להיות בעתיד. לשם כך יש לגייס לעבודה הפנימית שלנו את כוח הנצח, המאופיין ככוח של "בטחון". אך באיזה בטחון בדיוק מדובר? תלונה מרכזית שמטפלים שומעים היום היא של חוסר בטחון. אני לא מאמין בעצמי, אני מפחד ממה שיחשבו עלי, אני לא מעז לפעול, אני פוחד ליפול – אלו הן רק חלק מהאמירות שאנו שומעים כל הזמן, כולל ובעיקר בתוכנו פנימה.

כתגובה שלל ספרים, סדנאות ואף קורסים שלמים מוקדשים לבניית בטחון עצמי: איך להאמין בעצמנו ואיך לאהוב את עצמנו, איך להתחבר לכוחות שלנו ולכבוש את העולם. איך להצליח, או לפחות להיראות מוצלח.

היהדות מאד נרתעת מבטחון עצמי כזה. הוא מדיף מ"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" – פסוק שלילי המזהיר אותנו מפני האשליה שאנו שולטים בעולם. בטחון עצמי כזה אינו רק שגוי, הוא גם מסוכן: במוקדם או במאוחר הוא עתיד להתנפץ, ואז נהיה עוד יותר חסרי בטחון ממקודם.

התיקון ל"כוחי ועוצם ידי" הוא "וזכרת כי ה' הוא הנותן לך כוח לעשות חיל": כל הכוח שלנו בא מה'. זה נשמע מאד פסיבי ותבוסתני – אנחנו שום דבר, ה' הוא הכל – אך הבנה זו נובעת מקריאה בלתי זהירה של הפסוק. הפסוק מדייק ואומר שה' מוסר את כוחו לנו. הכוח נמצא בתוכנו, ומחכה שנעשה אתו חיל.

האמונה שה' נטע בתוכנו כוחות יכולה למלא אותנו בטחון גדול, שאינו הבטחון העצמי של האגו, אך גם לא הופכו הפסיבי. זהו בטחון בה', אך לא כזה המגלגל את הכדור אליו אלא בדיוק להפך – התופס את הכדור ממנו, ועמו את הכוחות לזרוק אותו הלאה. זהו בטחון עצמי מתוקן: לא בעצמנו, אלא בכוחות הגנוזים בנו.

📝 יש בכם את הכוח להצליח בכל מה שאתם אמורים להצליח בו. זה לא אתם וזה לא שלכם, אך כן מצופה מכם לפעול למימוש הכוח הזה. עשו כל שביכולתכם, ואם זה לרצון ה' הוא יגבה אתכם וידאג להצלחתכם. עשו חיל!

Day 12

Hod within Gevurah: Acknowledging Weakness as a Source of Strength

The purpose of the inner work of gevurah (translated also as heroism) is to turn us into heroes—the protagonists of our life’s personal story. The aspect of hod within gevurah comes to remind us that we’re seeking a Jewish (Yehudi) model of heroism, different from the common one. We’re a small people whose principal strength isn’t military power, but a more internal quality, connected to both acknowledgment and thanksgiving.

We see this beautifully in the blessing we make during Chanukah: “You gave over the strong into the hands of the weak.” The strong are of course the Greeks, and the weak, the Maccabees. But there’s a question: How can we say that the Maccabees were weak? They were brave fighters who won a tremendous military victory!

The explanation is that “weak” refers to the Maccabees’ self-perception. Inside, they didn’t see themselves as great heroes, but the opposite: as those whose victory wasn’t assured, but was constantly dependent upon, and needed to be worthy of, God’s grace. Before each battle they prayed, and in that merit were victorious (especially Yehuda the Maccabee, whose name in Hebrew is made up of the same letters as hodayah, thanksgiving).

Thanksgiving with full acknowledgment of our weaknesses, all we aren’t capable of or have failed in, is an inseparable part of our inner work. Miraculously, this doesn’t cause despair, but rather gives us new energy to go out and accomplish—this time, not “stiff like a cedar” but “bending like a reed”—softer and more forgiving. In this way, instead of forcefully trying to rule over reality (thus guaranteeing its resistance), we can shower it with blessings and merit its cooperation.

📝 Discover the sweetness in acknowledging your weaknesses. It’s okay that there are things you can’t do, both externally and internally. You’ll see that it’s specifically this acknowledgment that lets you channel your strengths in a more exact way that will produce greater results.

הוד שבגבורה: הודאה בחולשה כמקור עוצמה

מטרת העבודה הפנימית של שבוע הגבורה היא להפוך אותנו לגיבורים – גיבורי הסיפור האישי של חיינו. בחינת ההוד שבגבורה באה להזכיר לנו שאנחנו מחפשים מודל יהודי של גבורה, השונה מהמודל המקובל. אנחנו עם קטן, שעיקר כוחו אינו טמון בעוצמה צבאית, אלא באיכות אחרת, פנימית יותר, הקשורה הן בהודאה והן בהודיה.

רואים זאת בצורה יפהפיה בברכה שאנו אומרים בחנוכה: "מסרת גיבורים ביד חלשים". הגיבורים בברכה הם כמובן היוונים, והחלשים הם המכבים. אך נשאלת השאלה, כיצד ניתן לומר על החשמונאים שהם היו חלשים? הרי הם היו לוחמים אמיצים שנחלו נצחון צבאי כביר!

ההסבר הוא שהמלה "חלשים" מתייחסת לדימויים העצמי של המכבים. בנפשם פנימה הם לא חוו עצמם כגיבורים גדולים אלא להפך – כמי שנצחונם אינו מובטח, כמי שתלויים בכל עת חסדי שמים וצריכים להיות ראויים להם. הם התפללו לפני כל קרב והביעו שלמי תודה אחריו, ובזכות זה ניצחו (בעיקר יהודה המכבי, אותיות הודיה).

ההודאה מלאת ההודיה בחולשות שלנו, בכל מה שאיננו מסוגלים לעשות או במה שנכשלנו בו, היא חלק בלתי נפרד מהעבודה הפנימית שלנו. באורח פלא, הדבר אינו מייאש אלא מטעין אותנו בכוחות מחודשים לצאת ולפעול, הפעם לא קשים כארז אלא רכים כקנה – רפויים וסלחניים יותר. בדרך זו, במקום לשלוט במציאות בכוחנות (וכך להבטיח את התנגדותה) אנו מסוגלים לחלוש עליה ברכוּת ולזכות לשיתוף פעולתה.

📝 גלו את המתיקות שבהודאה בחולשות שלכם. זה בסדר שיש דברים שאינכם מסוגלים לשנות, מחוצה לכם וגם בתוככם פנימה. אתם תגלו שדווקא ההודאה מאפשרת לכם לנתב את כוחותיכם בצורה מדויקת יותר, שתניב יותר תוצאות.

Day 14

Malkhut within Gevurah: Give Him What Is His

We began the week of gevurah saying that all inner work involvIng temporary withdrawal from the world must be for the purpose of returning to it with the fruits of our labor. Now, with the week coming to an end, it’s time to make good on our word.

Leaving home is never easy, all the more so when we feel we’ve worked hard on inner change. We’re so close to ourselves, so strongly aware of the process we’ve gone through, that we’re sure the world will immediately recognize it, fall at our feet in admiration and adoration, and open its gates to us.

But the outside world doesn’t live inside us. It runs according to usual, and there’s no telling how—or even if—it will react. The echo of the change we’ve experienced may be faint and late in coming, and may pass unnoticed. Going out from our inner world means returning to a reality different from ours, and we have to be ready for anything.

But there’s one last act of self-work that can save us from potentially crashing.

Our protection lies in the words of King David: “For everything is from You, and what we have received from Your hand, we have given back to You,” or as it’s stated in Pirkei Avot (Ethics of the Fathers): “Give Him what is His, for you and yours—are His.” Whenever we bring something of ourselves into reality—do a good deed, help someone—we must remember not to credit ourselves: all in all, we are merely returning to God a tiny bit of the good He has given us. Goodness exists in abundance, and when it comes into the world through our hands, it’s simply because we’re no longer obstructing it.

This consciousness that we truly have no creator’s rights over our good deeds is called humility, and it constitutes the inner essence of the sefira of malkhut. King David exemplified it at the pinnacle of his reign: when he brought the Aron HaBrit (the ark of the covenant) back up to Jerusalem, he sang and jumped around wildly with the common folk, with no feeling of lordliness or superiority. His wife Michal berated him for behaving in an unkingly fashion, but he replied simply, “I am lowly in my eyes.”

The reason Michal’s words didn’t bring David down from his lofty heights is because, from his perspective, he was never there to begin with! If you don’t climb tall trees, you can’t fall out of them.

📝 After every good deed you do for others or every kind word you give them, repeat to yourself: “I give to Him of that which is His, for I, and that which is mine, is His” This way, not only will you not expect to be paid or recompensed, but you’ll be lighter, happier, and able to continue doing more good.

מלכות שבגבורה: תן לו משלו

פתחנו את שבוע הגבורה באמירה, שכל התכנסות לעבודה פנימית צריכה להתחיל בהחלטה שבסופה אנו חוזרים לעולם להביא לו מפירותינו. כעת, בהגיע השבוע לסופו, עלינו לפרוע אותה.

כל יציאה מהבית אינה קלה, קל וחומר אחרי שנדמה לנו שעבדנו קשה על שינוי פנימי בתוכנו. אנו כה קרובים אצל עצמנו, כה חשים את גודל התהליך שעברנו, שאנו עשויים לדמיין שהמציאות מיד תזהה זאת, תיפול לרגלינו בהתפעלות ובהערצה ותפתח לפנינו שעריה.

אך העולם בחוץ אינו חי את עולמנו הפנימי. הוא נוהג כמנהגו, ואין לדעת איך יגיב. הד לתמורה שעברנו עשוי להיות קלוש ומאוחר, ואולי אף לא להיות מורגש כלל. יציאה החוצה פירושה חזרה אל האחר השונה מאתנו, ועלינו להיות מוכנים לכל. צעד היציאה דורש מאתנו אם כן מעשה אחרון של עבודה עצמית, שיחסן אותנו מפני כל התרסקות העלולה לבוא.

החיסון טמון בדברי דוד המלך בתהלים, "כי ממךָ הכל ומידךָ נָתַנו לך", או בגרסה של פרקי אבות: "תן לו משלו, שאתה ושלך – שלו". כל אימת שאנו מביאים משהו מעצמנו למציאות – עושים מעשה טוב, עוזרים למישהו – עלינו לזכור שאין לנו מה להחזיק טובה לעצמנו: אנו בסך הכל מחזירים לעולמו של ה' מעט מהטוב שהוא גומל אתנו. השפע הטוב שם, וכשהוא יוצא תחת ידינו, זה פשוט בגלל שהפסקנו לחסום אותו. תודעה זו, שאין לנו באמת שום זכויות יוצרים על מעשינו הטובים, נקראת שפלות רוח. דוד המלך הדגים אותה כאשר, ברגע השיא של מלכותו, כשהעלה את ארון הברית חזרה לירושלים, פיזז וכרכר עם פשוטי העם, ללא כל רגש התנשאות או עליונות. מיכל אשתו 'ירדה' עליו על כך, אך הוא אמר לה בפשטות "הייתי שפל בעיני".

הסיבה שדברי מיכל לא הפילו את דוד מ"איגרא רמא" ל"בירא עמיקתא" היא שמבחינתו, הוא היה בבירא עמיקתא מלכתחילה. מי שלא מטפס על עצים גבוהים, גם לא נופל מהם.

📝 אחרי כל מלה או מעשה טובים שאתם גומלים עם מישהו, שננו לעצמכם: "כי ממךָ הכל ומידךָ נָתַנו לךְ". כך לא תצפו לגמול או שכר, תהיו קלילים ושמחים יותר, ותוכלו לזרום הלאה למעשים טובים נוספים.

Day 18

3 Iyyar 5780

Netzach of Tifereth: Art that Touches Eternity

The attributes of Netzach and Hod are a pair. The book of Zohar describes them in the same breath, and they are parallel to the two legs of a person’s body, which while walking beat together in perfect rhythmic collaboration. Here too, in the context of the attribute of Tifereth, the field of art and creativity, we shall seek to see them as a pair: as the embodiment of the attributes of the eternal and the momentary in artistic creation.

We start with Netzach. The attribute of Netzach of Tifereth embodies the aspect in which art must touch eternity.

When we draw parallels between the sefirot and directions in space, the attribute of Netzach corresponds to the direction “upwards.” It points to the sky, home of the stars. The attribute of Netzach also corresponds to the fourth day of creation, when the stars were created. And what are the stars? The most concrete metaphor for something eternal, which lies above the transient.

Of course, art is not created within eternity but within the dimension of time, and like everything in the world is fated to pass away. The Sages said that one of the differences between the Creator and flesh-and-blood artists is that “flesh and blood—his creations erode [survive] him,” whereas “The Holy One Blessed Be He erodes [survives] his creations” (Talmud Bavli, Berakhot 10a).

At first glance, this sentence comes to show the smallness of Man in the face of God. Yet it also includes a wonderful statement in praise of human-crafted art: it reveals that art is an intermediate level between humanity and God. On the one hand, art decomposes, like Man in relation to God, yet on the other hand, like God in relation to Man, it “erodes” Man and survives him. Art, then, is Man’s way of resembling his Creator—creating something with a longer lifespan than his, which approximates divine eternity.

📝 In your creative work, make all effort to go beyond considerations of passing styles and “trends.” Fashions come and go, and what appears large today will shrink again tomorrow. Think in the long term and aspire in your work to touch eternal truths and values.

נצח שבתפארת: אמנות הנוגעת בנצח

ספירות הנצח וההוד הן צמד. ספר הזוהר מונה אותן בנשימה אחת, והן מקבילות לשתי הרגליים בגוף האדם, שכאשר הן צועדות פועמות יחדיו בשיתוף פעולה ריתמי מושלם. אף כאן, בהקשר של ספירת התפארת, תחום האמנות והיצירה, נבקש לראותן כצמד: כהתגלמותן של בחינות הנצח והרגע שביצירה האמנותית. 

ונפתח בנצח. ספירת הנצח שבתפארת מגלמת את הבחינה בה האמנות צריכה לגעת בנצח.

כאשר מקבילים את הספירות לכיוונים במרחב, ספירת הנצח מקביל לכיוון 'מעלה': היא מצביעה אל השמיים, משכן הכוכבים. ספירת הנצח גם מקבילה ליום הרביעי של בריאת העולם, בו נבראו הכוכבים. ומה הם הכוכבים? המשל המוחשי החזק ביותר למשהו נצחי, הנח למעלה מכל מה שמתהווה ונפסד.

אמנות אינה נעשית כמובן בתחום הנצח אלא בתוך ממד הזמן, וכמו כל דבר בעולם נועדה להתכלות. חז"ל אמרו שאחד ההבדלים בין הבורא לבין אמנים בשר ודם הוא, ש"מִדַּת בָּשָׂר וָדָם – מַעֲשֵׂה יָדָיו מְבַלִּין אוֹתוֹ [שורדים אחרי שהוא מתבלה]", בעוד "הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – מְבַלֶּה מַעֲשָׂיו [שורד אחרי שהם מתבלים]" (תלמוד בבלי, ברכות י א). 

על פניו, משפט זה בא להראות את קטנוּת האדם מול ה'. אך הנה, טמונה בו גם אמירה מופלאה בשבח האמנות מעשי ידי האדם: האמנות מתגלה בו כרובד בינים בין האדם לבין ה'. מצד אחד היא מתבלה, כמו האדם ביחס לה', אך מצד שני, כמו ה' ביחס לאדם, היא 'מבלה' את האדם ושורדת אחריו. האמנות היא אם כן דרכו של האדם להדמות לבוראו – ליצור משהו בעל תוחלת חיים ארוכה משלו, המתקרב לנצח האלוקי. 

📝  בעשייתכם היצירתית עשו כל מאמץ להתעלות מעל שיקולים של 'טרנדים' ואופנות חולפות. גלים עולים ויורדים, ומה שנראה גדול היום יתקטן שוב מחר. חשבו לטווח רחוק ושאפו לגעת ביצירותיכם באמיתות וערכים נצחיים.

Day 19

Netzach within Tiferet: Contemporary Art

We're continuing with our study of Tiferet as symbolizing art and creativity. Yesterday we spoke of the eternal aspect of art. The flipside of this is that in order to be relevant and touch people, art must also be connected to the here and now.

 This is the attribute of “Hod within Tiferet”: The element in artistic creation in which it echoes the artist's specific environment (in Hebrew, echo, hed, is cognate with Hod). Whereas Netzach points up at the sky, home of the eternal stars, Hod points down to the earth—to the place where we stand and admit: this is our life, this and no other.

 Consider the greatest artistic works of all time. All of them weave the eternal with the momentary, the universal with the local. Had they engaged only with the momentary and the fleeting, they would not have survived until our generation. Had they dealt only with eternal and abstract ideas—they would not be considered works of art at all, which by definition deal with the concrete and the particular. Every work of art, in its language, style, and “clothes,” is also a reflection of its period.

 The clearest example of this is the most printed book in the world: the Tanakh (Hebrew Bible). The Tanakh is an eternal book, which through today provides inspiration to billions of people throughout the world. Yet at the same time it is also completely a reflection and record of events that took place in a specific geographic region and historical period.

Just consider what we are doing during these weeks of Sefirat HaOmer: We are following the footsteps of the Children of Israel in their wanderings from Egypt to Mount Sinai, an event that took place only once in history. But because their journey integrated an eternal and universal structure with a specific story, we can translate it, every year, into a personal spiritual journey.

 📝 Whether you are artists or only trying to live your lives through creativity and inspiration—a strong connection to what is happening here and now, in the specific circles of your life, in critical for bringing to fruition in your you life the eternal values in which you believe.

 Dedicated in memory of all the heroic soldiers who gave their lives for the sanctity of the Holy Land, so that we can live here.

הוד שבתפארת: אמנות עכשווית

אנו ממשיכים בשבוע התפארת, המוקדש לנושא האמנות והיצירה. אתמול דיברנו על נגיעת האמנות בנצח. כעת עלינו להכיר בצד השני של המטבע: העובדה שכדי להיות רלוונטית ולגעת באנשים על האמנות להיות מחוברת גם לכאן ולעכשיו.

זוהי בחינת ה'הוד שבתפארת': המרכיב ביצירה האמנותית בו היא מהדהדת את המציאות הסובבת את האמן, אפילו אם זו היא מאד אישית. בעוד ספירת הנצח מצביעה מעלה אל השמיים, משכן הכוכבים הנצחיים, ספירת ההוד מצביעה מטה אל הארץ – אל המקום בו אנו עומדים, מודים ומתוודים: אלו הם חיינו, אלו ולא אחרים. 

חשבו על יצירות האמנות הגדולות ביותר של כל הזמנים. בכולן תמצאו שזירה של הנצחי עם הרגעי, של האוניברסלי עם המקומי. אילו היו היצירות עוסקות רק ברגעי ובחולף, הן לא היו שורדות עד דורנו, ואילו הן היו עוסקות רק ברעיונות נצחיים ומופשטים – הן כלל לא היו בגדר יצירות אמנות, שבהגדרה עוסקות במוחשי ובפרטיקולרי. כל יצירת אמנות, בשפתה, סגנונה ופרטי 'לבושה', היא גם בבואה של תקופתה.

הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא הספר המודפס ביותר בעולם: התנ"ך. התנ"ך הוא ספר נצחי, המעניק עד היום השראה למיליארדים ברחבי העולם. אך בה בעת כולו גם שיקוף ותיעוד של אירועים שהתרחשו באזור גיאוגרפי ובתקופה היסטורית מוגדרים.

די שתתנו דעתכם לְמה שאנו עושים בשבועות אלו של ספירת העומר: אנו משחזרים את צעדיהם של בני ישראל בנדודיהם ממצרים להר סיני, אירוע שארע רק פעם אחת בהיסטוריה. אך מכיוון שמסעם שילב בין מבנה נצחי ואוניברסלי לבין סיפור ספציפי, ביכולתנו לתרגמו, מדי שנה, לכדי מסע רוחני אישי.

1. 📝 בין אתם אמנים או רק מנסים לחיות את חייכם מתוך יצירתיות והשראה – חיבור חזק למה שקורה כאן ועכשיו, במעגלי חייכם הספציפיים הוא חיוני בכדי להגשים בתוכם את הערכים הנצחיים שאתם מאמינים בהם.

מוקדש לעילוי נשמת כל החיילים הגיבורים שמסרו נפשם על קדושת הארץ, בכדי שנוכל אנו לחיות כאן.

Day 20

Yesod within Tiferet: The Power of Silence

We have dedicated the week of Tiferet to the topic of art and creativity, including the question of how to live our lives creatively. We now arrive at the stage of Yesod within Tiferet.

 In human anatomy, the attribute of Yesod corresponds to the reproductive organs—the most hidden parts of our bodies, which also require the greatest work of self-restraint, caution, and sanctification. In the context of art and creativity, Yesod within Tiferet raises the topic of sacred art: how to imbibe our artistic creation with that elusive of all properties, sanctity?

 One might have thought that sanctity is created through displaying motifs such as belief, spirituality, divine providence, etc. But sanctity—like God, from whom it flows and to whom it points—is gentler and more elusive. Exaggerated discussion of it actually causes it to slip from between our fingers.

 It is thus more appropriate to say that sanctity is actually revealed through silence, avoidance, and subtle suggestion. It is something ineffable, and therefore best left unspoken. Indeed, sometimes the messages that aren't explicitly said are the strongest, the images not presented--those that are most deeply imprinted in our hearts. Concealment evokes a feeling of mystery, which best captures sanctity.

 A verse in Psalms (58:2) says, “Why are you silent? Speak justly!” According to the simple meaning of the verse, it calls on us not to remain silent but rather to express our voice. Yet the Sages overturned this meaning of the verse. They interpreted the word why (ha-umnam) as meaning art (omanut), interpreting the first half of the verse thus: what is the art of Man in this world? To make himself silent" (Talmud Bavli Hullin 89a). In order that we speak justly, we must first acquire the attribute of silence. The speech that we will then utter will be more refined and precise—sanctified speech.

 📝 Accustom yourselves to precede your speech with silence. You'll have a better sense of what you really want to say. Say only what can be heard, and leave the deeper message hiding between the lines. You will see that over time your words' effect on others will deepen.

יסוד שבתפארת: דברים שהשתיקה יפה להם

אנו מקדישים את שבוע התפארת לנושא האמנות והיצירה, כולל השאלה כיצד לחיות את חיינו באופן יצירתי, והגענו לשלב היסוד שבתוך התפארת.

בגוף האדם, מקבילה ספירת היסוד לאברי הרבייה – האברים המוצנעים ביותר, שגם דורשים הכי הרבה עבודה של איפוק, זהירות והתקדשות. ביחס לאמנות ויצירה מעלה היסוד שבתפארת את נושא הקדושה שבאמנות: כיצד לרומם את יצירת האמנות שלנו כך שתשרה בה אותה איכות פלאית המכונה קדושה?

 היה אפשר לחשוב שקדושה נוצרת דרך הנכחה אינטנסיבית של מוטיבים כאמונה, רוחניות, השגחה וכדומה. אך הקדושה – כמו הקדוש ברוך הוא שממנו היא נובעת ואליו מצביעה – היא עדינה וחמקמקה יותר. דיבור מופרז על אודותיה גורם לה דווקא לחמוק מבין אצבעותינו.

לכן מתאים יותר לומר שקדושה מתגלה דווקא דרך שתיקה, העלמה, רמיזה. היא "דבר שהשתיקה יפה לו", כלומר שהשתיקה חושפת את יופיו. אכן, לפעמים המסרים שאינם נאמרים הם החזקים ביותר, הדימויים שאינם מוצגים – אלו הנצרבים בעומק לבנו. דווקא ההסתרה היא המולידה רגש מסתורין, המיטיב להמחיש את פלא הקדושה יותר מכל.

 פסוק בתהלים אומר, "הַאֻמְנָם אֵלֶם? צֶדֶק תְּדַבֵּרוּן!" (תהלים נח, ב). על פי פשט הפסוק קורא לנו שלא לשתוק אלא להשמיע קולנו. אך חז"ל הפכו את היוצרות. הם דרשו את המלים "האמנם אלם" כאומרות: "מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאילם". (תלמוד בבלי חולין פט, א). על מנת שיצאו מפינו דיבורי צדק מתוקנים, עלינו ראשית כל להתעצם עם מידת האילמות והשתיקה. הדיבור שינבע אז מתוכה יהיה מעודן ומדויק יותר – דיבור קדוש.

 📝  הרגילו עצמכם להקדים שתיקה לדבריכם. כאשר אנו חשים מלדבר אנו גם חשים טוב יותר מה באמת ברצוננו לומר. אמרו רק שיכול להישמע, ואת הדברים העמוקים והפנימיים יותר הותירו בין השורות. אתם תראו שלאורך זמן רישומם על הזולת יהיה עמוק יותר.

Day 21

Malkhut within Tiferet: Sing to God a New Song

Many people who study art experience significant pressure in their surroundings to be original: to develop a personal style, to create an innovative statement, to do something that has never been done.

 This pressure is very negative, and its result is foreseeable: due to immense pressure to be original, we end up producing a collection of clichés, or, alternatively, simplistic or coarse ideas. The same is true in life in general: when we attempt by force to be special, we become very not special—a crowd chanting loudly “we are all individuals!”

 Innovation is certainly important. The Sages declared that “there is no study hall without innovation,” and the Psalms call on us to “sing to God a new song.” Yet innovation, like individualism, cannot be created by force. It flows out of itself specifically when we are not trying to be original, when we are holding up the idea we are special.

 The concept of innovation is closely connected in the Hebrew Bible to the concept of malkhut (sovereignty, kingship): The first thing described in the Torah as new is a king (“A new king arose upon Egypt,” Exodus 1:5), and the first thing that is innovated in the Torah is kingship (“Come, let us go to Gilgal and there inaugurate [make anew] the monarchy,” 1 Samuel, 11:14).

 Yet specifically regarding the attribute of Malkhut it is said in the book of Zohar that “it has nothing from itself.” This does not mean that Malkhut has, in fact, nothing to innovate. The opposite is the case: all the greatest inventions and innovations come from the attribute of Malkhut! The intent is rather than from the perspective of Malkhut itself, it does not attempt to be innovative, but rather approaches things with humility and a lowly spirit.

 It is exactly in this way that the greatest innovations in Judaism were born: Not from a pride-imbued pretense to reinvent the wheel, but rather in a humble attempt to understand and interpret the words of the previous generations. "משיח בא בהיסח הדעת" “The Messiah will come in a moment of absent-mindedness,” and the same is the case for all true innovations.

 📝 Release the desire to be special and original. Invest in study, in receiving inspiration from others, in attempting to learn from everyone. It is specifically in this way that your true uniqueness can shine outwards and a new light will come through you to the world.

מלכות שבתפארת: שירו לה' שיר חדש 

אנשים רבים הלומדים אמנות חווים לחץ לא קטן מסביבתם להיות מקוריים: לפתח סגנון אישי, לייצר אמירה חדשנית, לעשות משהו שעוד לא נעשה מעולם.

הלחץ הזה מאד שלילי, ותוצאתו ידועה מראש: מרוב מאמץ להיות מקוריים כל מה שיוצא תחת ידינו זה אוסף קלישאות, או לחילופין רעיונות פשטניים או בוטים. זה אותו דבר בחיים בכלל: כשאנו מנסים בכוח להיות מיוחדים, אנו הופכים למאד לא מיוחדים – עדר הגועה בקול "כולנו אינדיווידואלים!"

חדשנות היא באמת דבר חשוב. חז"ל קבעו כי "אין בית המדרש בלא חידוש", ומזמורי התהלים מבקשים מאתנו "שירו לה' שיר חדש". אך חדשנות, כמו אינדיווידואליות, לא ניתן לייצר בכוח. היא נובעת מעצמה דווקא כשאנחנו לא מנסים להיות מקוריים, כשאנחנו לא מחזיקים מעצמנו מיוחדים.

מושג החידוש מחובר מאד בתנ"ך למושג המלכות: הדבר הראשון המתואר בתורה כחדש הוא מלך ("ויקם מלך חדש על מצרים", שמות א, ה), והדבר הראשון אותו מחדשים הוא מלוכה ("לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה", שמואל א יא, יד).

והנה, דווקא על ספירת המלכות נאמר בספר הזוהר כי "לֵית לה מגרמה כלום": אין לה מעצמה דבר. אין הכוונה שאין לה באמת מה לחדש. נהפוך הוא: כל החידושים וההמצאות הכי גדולים מגיעים מספירת המלכות! הכוונה היא רק, שמצד המלכות עצמה היא לא מנסה להיות חדשנית, אלא ניגשת אל הדברים בענווה ובשפלות רוח.

כך בדיוק נולדו החידושים הגדולים ביותר ביהדות: לא מיומרה חדורת גאווה להמציא את הגלגל, אלא מנסיון חדור שפלות להבין ולפרש את דברי הדורות הקודמים. "משיח בא בהיסח הדעת", וכמוהו כל החידושים האמיתיים.

 📝  הרפו מהרצון להיות מיוחדים ומקוריים. השקיעו בלימוד, בקבלת השראה מאחרים, בנסיון ללמוד מכל אדם. דווקא כך הייחודיות האמיתית שלכם תוכל להקרין החוצה ואור חדש יבוא דרככם לעולם.

Day 22

 Chesed within Netzach: “Place Me Like a Stamp on Your Heart”

Chesed within Netzach is the element of love in education. The starting point in educating our children is to love them.

 The Hebrew word for education (chinuch) is cognate to the word for grace (chen). Each soul is like a precious stone (even chen) graced with a unique and one-of-a-kind beauty. We must place these precious stones upon our hearts, like the High Priest wore the precious stones of the priestly breastplate, the “choshen”, which represented all twelve of the Israelite tribes. The word choshen hints at the ability to sense (la-chush) the grace (chen) of each soul and keep it upon our hearts.

 The sixth Chabad Rebbe, the Rebbe Rayatz, said that all parents must dedicate at least half an hour a day to thinking about their children’s education. This starts with loving them. When we keep the memory of our children in our hearts, we are filled with love towards them and the desire to provide them all the bounty of the world.

We must impart many things to the coming generations—including life wisdom, integrity, and values. But like how all of these must flow from love, so too love must stand at their center: love of God, love of Torah, love of Man, and love of the Jewish people.

 We inherited the power of love from our forefather Abraham, the man of loving kindness. Abraham was called “My [God’s] lover” (Isaiah 41:8) and was characterized by a desire to bring all people close to God through love. Moreover, God states that He chose Abraham “so that he command his sons and household after him that they observe the way of God to perform charity and justice” (Genesis 18:19): Abraham was chosen because of his capability as an educator to establish blessed and just descendants who would do good with the world.

📝 Love your children / students / those under your guidance as if they were precious diamonds. Feel in your hearts the special beauty with which each of them has been blessed. Let it seep into you. It will give you strength to give them more of yourself.

חסד שבנצח: "שימני כחותם על לבך"

חסד שבנצח הוא האהבה שבחינוך. נקודת המוצא בחינוך ילדינו היא לאהוב אותם.

 המלה חינוך קשורה למלה חן, שכן כל נשמה היא כאבן חן שניחנה ביופי ייחודי וחד פעמי. את אבני החן האלו עלינו להניח על לוח לבנו, כפי שהכוהן הגדול נשא על חזהו את אבני החושן שייצגו את שבטי ישראל לגווניהם. המלה חושן רומזת ליכולת לחוש את החן של כל נשמה ולנצור אותו על לוח לבנו.

 הרבי הששי של חב"ד, הרבי הריי"ץ, אמר כי על כל הורה להקדיש לפחות חצי שעה ביום לחשיבה על חינוך ילדיו. דבר זה מתחיל באהבתם. כאשר זכר ילדינו נצור בלבנו אנו מתמלאים באהבה כלפיהם וברצון להעניק להם מכל טוב.

 דברים רבים עלינו להנחיל לדורות הבאים – חכמת חיים, יושרה, ערכים ועוד. אך כשם שכולם צריכים לנבוע מאהבה, כך במרכזם גם צריכה לעמוד אהבה: אהבה לה' ואהבה לתורה, אהבת אדם ואהבת ישראל. 

את כוח האהבה ירשנו מאברהם אבינו, איש החסד. אברהם נקרא "אוהבי" (ישעיה מא, ח) ואופיין ברצון לקרב באהבה את כל באי העולם . יתרה מכך, ה' מעיד על אברהם כי בחר בו "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט): אברהם נבחר בשל כוחו כמחנך להעמיד דור ישרים מבורך שייטיב עם העולם.

📝  אהבו את ילדיכם/תלמידיכם/חניכיכם כאילו הם יהלומים יקרים. חושו בלבכם את היופי המיוחד שכל אחד מהם ניחן בו. תנו לו לחלחל לתוככם. הוא ייתן לכם כוח להעניק להם יותר מעצמכם

Day 24

Chesed within Netzach: Love in education

Chesed within Netzach is the element of love in education. The starting point in educating our children is to love them.

The Hebrew word for education (chinuch) is cognate to the word for grace (chen). Each soul is like a precious stone (even chen) graced with a unique and one-of-a-kind beauty. We must place these precious stones upon our hearts, like the High Priest wore the precious stones of the priestly breastplate, the “choshen”, which represented all twelve of the Israelite tribes. The word choshen hints at the ability to sense (la-chush) the grace (chen) of each soul and keep it upon our hearts.

The sixth Chabad Rebbe, the Rebbe Rayatz, said that all parents must dedicate at least half an hour a day to thinking about their children’s education. This starts with loving them. When we keep the memory of our children in our hearts, we are filled with love towards them and the desire to provide them all the bounty of the world.

We must impart many things to the coming generations—including life wisdom, integrity, and values. But like how all of these must flow from love, so too love must stand at their center: love of God, love of Torah, love of Man, and love of the Jewish people.

We inherited the power of love from our forefather Abraham, the man of loving kindness. Abraham was called “My [God’s] lover” (Isaiah 41:8) and was characterized by a desire to bring all people close to God through love. Moreover, God states that He chose Abraham “so that he command his sons and household after him that they observe the way of God to perform charity and justice” (Genesis 18:19): Abraham was chosen because of his capability as an educator to establish blessed and just descendants who would do good with the world.

📝 Love your children / students / those under your guidance as if they were precious diamonds. Feel in your hearts the special beauty with which each of them has been blessed. Let it seep into you. It will give you strength to give them more of yourself.

__

כ"ב לעומר חסד שבנצח: "שימני כחותם על לבך"

חסד שבנצח הוא האהבה שבחינוך. נקודת המוצא בחינוך ילדינו היא לאהוב אותם.

 המלה חינוך קשורה למלה חן, שכן כל נשמה היא כאבן חן שניחנה ביופי ייחודי וחד פעמי. את אבני החן האלו עלינו להניח על לוח לבנו, כפי שהכוהן הגדול נשא על חזהו את אבני החושן שייצגו את שבטי ישראל לגווניהם. המלה חושן רומזת ליכולת לחוש את החן של כל נשמה ולנצור אותו על לוח לבנו.

הרבי הששי של חב"ד, הרבי הריי"ץ, אמר כי על כל הורה להקדיש לפחות חצי שעה ביום לחשיבה על חינוך ילדיו. דבר זה מתחיל באהבתם. כאשר זכר ילדינו נצור בלבנו אנו מתמלאים באהבה כלפיהם וברצון להעניק להם מכל טוב.

דברים רבים עלינו להנחיל לדורות הבאים – חכמת חיים, יושרה, ערכים ועוד. אך כשם שכולם צריכים לנבוע מאהבה, כך במרכזם גם צריכה לעמוד אהבה: אהבה לה' ואהבה לתורה, אהבת אדם ואהבת ישראל. 

את כוח האהבה ירשנו מאברהם אבינו, איש החסד. אברהם נקרא "אוהבי" (ישעיה מא, ח) ואופיין ברצון לקרב באהבה את כל באי העולם . יתרה מכך, ה' מעיד על אברהם כי בחר בו "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" (בראשית יח, יט): אברהם נבחר בשל כוחו כמחנך להעמיד דור ישרים מבורך שייטיב עם העולם.

📝  אהבו את ילדיכם/תלמידיכם/חניכיכם כאילו הם יהלומים יקרים. חושו בלבכם את היופי המיוחד שכל אחד מהם ניחן בו. תנו לו לחלחל לתוככם. הוא ייתן לכם כוח להעניק להם יותר מעצמכם.